3603 Quentin Rd. Brooklyn, NY 11234

טלית – הצהרת אמונים

בסיומה של פרשת בשלח מוזכרת פרשת ציצית, ובמדרש על פרשת קורח נאמר שאחת מן השאלות של קורח למשה היתה האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. חכמים ביססו את המדרש על סמיכות הפרשיות וכוונתם במדרש היתה להציע אנלוגיה לטענתו של קורח: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תשתררו על עם ה'." לטענת קורח המדרשי, אם הטלית עשויה כולה תכלת היא צריכה להיות פטורה מחוטי תכלת, וכמו כן עם ה' שכולם נביאים וקדושים, פטורים מהנהגתו של איש אחד מיוחד, משה. טענה זו יצרה את הביטוי "טלית שכולה תכלת" בו אנו משתמשים בדרך כלל בנימה שלילית כלפי אדם החושב שהוא כליל המעלות, אך למעשה יש בתורה טלית שכולה תכלת. כוונתי למעילו של הכהן הגדול המתואר כך בפרשיות העוסקות בהקמת המשכן בספר שמות:

"ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב כמעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו לא יִקָרֵעַ. ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב. פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב. והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות."

המלים "כליל תכלת" מצביעות על כך שהמעיל הוא העצמה של הציצית על כנפי הבגד. בעוד שבכנף בגד רגיל יש פתיל תכלת אחד, המעיל כולו עשוי תכלת, ולעומת הגדילים הרגילים אנו מוצאים את הרימונים המורכבים הארוגים מתכלת, ארגמן ותולעת שני. כנגד זכירת המצוות ושמירתן הקשורות לציצית והמושגות על ידי חוש הראיה – "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' אלקיכם ועשיתם אותם", אנו מוצאים זכירה יותר מודגשת במעיל – "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". הקול בולט יותר מהמראה משום שאפשר לשמוע אותו גם מבלי להיות נוכחים, אולם השמעת הקול לא נועדה לבשר לה' הכל-יודע שאהרן מתקרב, וגם לא להזהיר את אחיו הכהנים שהוא עומד להיכנס אל הקודש, שכן בפירוש נאמר "ולא ימות". השמעת הקול על ידי הפעמונים נועדה להזכיר לאהרן את המעמד בו הוא נמצא ולדרבן אותו לנהוג בהתאם.

הקשר בין הציצית למעיל מופיע גם, בצורה עקיפה, בדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ט:ג):  

"המעיל כולו תכלת, וחוטיו כפולין שנים עשר ופיו ארוג בתחילת אריגתו, ואין לו בית יד אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד…"

תיאורו של המעיל בדברי הרמב"ם זהה לזה של הטלית-קטן המוכר לכולנו – פתח למעלה סביב הצוואר ושוליים פתוחים לכל האורך ללא שרוולים, אולם הראב"ד בהשגותיו מתקיף את הרמב"ם במלים קצרות וקולעות: זו מנין לו? ואכן כל המפרשים מתלבטים בהבנת דברי הרמב"ם ובמציאת מקורם, ורובם מפנים אל הרמב"ן שכתב דברים דומים בפירושו על התורה וטוענים שאולי הייתה לפניו ברייתא שאבדה מאתנו. בכל אופן, לפי האמור לעיל יתבאר שיש קשר הדוק בין הציצית למעיל ואולי לכן תיאר הרמב"ם באופן אינטואיטיבי את המעיל כבגד בן ארבעה כנפות.

עתה נותר לנו לברר נקודה אחת בנושא המעיל והיא האזהרה: "לא יקרע". על כך אומר רחבא בשם רב יהודה בגמרא (יומא עב:ב) שהמקרע בגדי כהונה לוקה. למרות שרב אחא בר יעקב מקשה עליו ואומר שאולי הכוונה, על פי פשט הפסוק ועל פי הבנין (התפעל), היא להסביר מדוע יש צורך לרקום פי תחרא סביב צוואר המעיל – כדי שלא יקרע, הרמב"ם (שם) פסק להלכה: "והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע".  הסיבה לכך היא שכנראה קשה לקבל את הרעיון שהתורה נותנת הסבר טכני להוראות אריגת הבגדים, אך בכל זאת נראה לי שאפשר להבין את המלים "לא יקרע" בצורה אחרת, והדבר יתבאר מתוך הטעם שאני מבקש לתת למצות ציצית.

הטעם למצות ציצית

התורה אמנם אומרת שהציצית היא אמצעי המזכיר לנו את המצוות, אך לא מובן מהו בדיוק הקשר בין פתיל התכלת או הגדילים ובין זכירת המצוות או יראת שמים. במדרש אגדה על פרשת שלח לך נאמר בשם רבי מאיר שהתכלת דומה לים, הים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד. ודאי שאין להבין את הדברים כפשוטם שהרי ברור לכל בר דעת שהים והרקיע הם חסרי צבע וכך גם כסא הכבוד שהוא מושג אבסטרקטי, נטול גוף ונטול צבע או כל סממן פיזי. לדעתי רבי מאיר מתכוון לתאר כאן תהליך של מדיטציה והתבוננות, שכן לאדם רגיל קשה לגשר על הפער האדיר שבינו, יצור בשר ודם בעל שכל מוגבל, ובין הבורא הנשגב למעלה מכל מחשבה. רבי מאיר מציע לאדם לחשוב תחילה על היחס בינו לבנין הים ולהבין שלמרות כל הישגיו הטכנולוגיים של האדם, ואפילו בימינו, הים עדיין נותר אדיר ממדים ובלתי ניתן לכיבוש או אפילו להכלה בשכלנו. מכאן, ממשיך רבי מאיר ואומר, אפשר להסיק על היחס שבין הים לרקיע המקביל ליחס שבין האדם לים, ואז לסיים במסקנה שהיחס בין כסא הכבוד לרקיע הוא כיחס שבין הרקיע לים. זוהי הצעה נפלאה לערוך התבוננות מודרגת בפלאי הטבע ובגדלות הבורא, אך היא אינה נמצאת בפשט המלים, ועד שבא רבי מאיר וגילה רז זה לבני ישראל, עלינו לשאול איך היו מבינים את מצוות הציצית ברמה הפשוטה ובחיי היומיום.

הציצית בנבואות המזרח הקרוב העתיק

בספרו המאלף של פרופ' משה ענבר: נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי, מתאר המחבר את עולמה של העיר מארי שעל גדות הפרת התיכון במאה הי"ח לספירה, על פי ארכיונים של לוחיות טין שהתגלו בחפירות באתר הנקרא כיום תל חרירי. לענייננו חשוב הדיון באימות הנבואה (עמ' 47-48), בו מסביר המחבר כיצד היו בודקים שליטי מארי האם הנבואה של אחד מארבעת סוגי הנביאים היא נבואת אמת:

הניחוש נתפס כאמצעי בדוק (מעין "מכונת אמת" אלוהית) לדעת באמצעותו את כוונת האל, ולכן ניתן היה להשתמש בו על מנת לעמוד על מהימנות הנביא, האם באמת הוטלה עליו שליחות אלוהית. הבחינה נעשתה באמצעות בחינת ציצית הבגד וקווצת שער הראש של הנביא (ופעם גם של מי ששמע את הנבואה) שנשלחו למארי ושם המנחשים, הבַּרֻ, ניחשו עליהם, מתוך אמונה שפריטים אלה מייצגים את בעליהם. לפי תוצאות הניחוש קבעו האם מדובר בנביא אמת או בנביא שקר.

במקרה אחד שולח מושל העיר אל המלך את הפריטים וכותב:

 עתה הנה שלחתי אל אדוני מחלפת שער של ראשו ואת הציצית שלו (של הנביא), יזכה נא אדוני (כלומר יקבע שהנביא הוא נביא אמת).

על פי מושג זה של בחינת הנבואה בזמן העתיק, ברצוני להציע שהטעם ללבישת בגדים מצוייצים על ידי כל האוכלוסיה הוא להראות את אמונת העם בנבואת משה וממילא בכל התורה ובמצוותיה, שהרי כל העם נכח במעמד הר סיני והיה עד לנבואתו של משה ככתוב: "וראה כל העם בדברי עמך וגם בך האמינו לעולם". נוכחות כל העם במעמד הנבואי הופכת את כולם, על פי אמות המידה של התרבות העתיקה, לנתונים לבחינת הנבואה, ובכך שהם לובשים בגד עם כנפות מתנפנפות בעלות ציציות הם בעצם מצהירים על אמונתם בנבואה כאומרים: הרי לך ציציות, בוא וטול לך כאוות נפשך. האדם הלובש ציצית מצהיר שהוא בטוח בנבואה ששמע ובנביא שמסר אותה ולכן אין הוא חושש אם מישהו יקצוץ את כנף בגדו וישלח אותה לבדיקה לשם אימות הנבואה.

המעיל כמאפיין של הנביא

המעיל או האדרת מופיעים בתנ"ך כמאפייני לבושו של הנביא: על שמואל הנביא מסופר שאמו היתה עושה לו מעיל קטן מדי שנה (שמו"א, ב:יט) וכן שכשהעלה אותו שאול באוב היה עוטה מעיל (שם כח:יד). על אליהו מסופר שלאדרתו היו סגולות מיוחדות (מל"א, יט:יג-יט) וכי הוריש אותה לאלישע כחלק מהעברת סמכויותיו הנבואיות אליו (מל"ב, ב:יג-יד). מעניינת ביותר היא התייחסותו של הנביא זכריה (יג:ד) לנביאים המשתמשים באדרת שיער כסממן חיצוני כדי להוליך שולל את העם: "והיה ביום ההוא יבושו הנביאים איש מחזונו בהנבאותו, ולא ילבשו אדרת שיער למען כחש."

רמז נוסף לכך שהיו כאלה שניסו להוליך את העם שולל על ידי לבושם נמצא בספר ירמיהו (ט:כד-י:יא), בקטע הפונה אל עם ישראל ואל שכניו הגויים, ובו מוקיע הנביא את חכמי הגויים: "ובאחת יבערו ויכסלו… תכלת וארגמן לבושם מעשה חכמים כולם. וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם…". כלומר, הנביא אומר שלגויים יש חכמה בלבד ולא נבואה, וגם היא מזוייפת ותלויה בסממנים החיצוניים של תכלת וארגמן, סממנים המוכרים לנו מבגדי הכהן הגדול. מעניין לציין שמיד לאחר מכן אנו מוצאים את הפסוק היחיד בנביאים הכתוב ארמית: "כדנה תאמרו להון, אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מן ארעא ומתחות שמיא אלין". ותרגומו: כה תאמרו להם, האלהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ, יאבדו מן הארץ ומתחת שמים אלה. אם כפי שכתבתי לעיל יש כאן מתח בין דרכי הנבואה של העולם העתיק לקבלת נבואתו של משה רבנו, הרי שמתאימה מאד הפנייה בארמית, שפתו הרשמית של המזרח התיכון העתיק בימי ירמיהו, אל נביאי ישראל ונביאי הגויים גם יחד. עוד ייתכן לומר שהפניה בפתיחת הנבואה (ט:כד-כה): "ופקדתי… ועל כל קצוצי פאה", היא ביקורת על נביאים שהיו קוצצים את שערם או מגלחים אותו כדי שהשומעים לא יוכלו לשלוח את שערם לבדיקה.

רעיון זה האחרון יוכל אולי להבהיר את פשר זעמו של אלישע כאשר יצאו נערים קטנים והתקלסו בו באמרם "עלה קרח, עלה קרח" (מל"ב, ב:כג-כד). הוא לא כעס על העלבון שהוטח בו בשל מראהו החיצוני אלא שהם רמזו שהוא נביא שקר ועל כן הוא מגלח את שערו כדי שלא יוכלו לבדוק את נבואתו.

רמיזה נוספת להעמדת פנים של נביאים מאחורי אדרות שיער או כנפות בגד ניתן למצוא בישעיהו (ל:כ-כב): "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". כלומר המנהיג הרוחני לא ינסה להמשיך ולהסוות את עצמו מאחרי כנף בגד אלא יהיה חשוף לעיני ולביקורת הציבור. בהמשך אומר הנביא "וטמאתם את ציפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך", ביטוי הנראה כמרמז לאפוד שהיה מונח על מעילו של הכהן הגדול, וכאן הנביא טוען שנעשה בו שימוש בלתי הגון, טמא.

כריתת כנף הבגד

במהלך העימות שבין שאול ושמואל אחרי המלחמה בעמלק (שמו"א, טו:כד-לב) אומר הנביא למלך "כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל". כשהנביא פונה ללכת אוחז שאול בכנף בגדו של הנביא וקורע אותה, מעשה המסמל הטלת ספק בנבואתו של שמואל. על כך עונה הנביא במלים חריפות, ראשית בהשוואת קריעת כנף בגדו לקריעת הממלכה מעל שאול ואז על ידי הקביעה שקריעת הבגד אינה משנה את מעמד נבואתו: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

מאוחר יותר בספר שמואל א' (כד:א-טו) נופלת בידי דוד ההזדמנות להכות את שאול אך הוא מסתפק בכריתת כנף בגדו. לאחר מכן לבו נוקפו על כך ששלח יד בכנף בגדו של משיח ה', משום שכאמור הבגד מסמל את הנבואה וכריתת הבגד מראה על כך שהוא מטיל ספק בנבואתו של שמואל שנצטווה למשוח את שאול למלך.

לא יקרע

ועתה אפשר לשוב אל המעיל. מכיוון שהציציות על כנפות הבגד הרגיל מהוות הצהרת אמונה בנבואתו של משה וממילא גם בקשר שבין ה' לעם ישראל, ומכיוון שהמעיל, כאמור לעיל, הוא העצמה של מושג הציצית, הרי שהכהן הגדול, הלובש את המעיל לפני ולפנים, בקודש הקדשים, חייב לסמל דרגה כה גבוהה של אמונה בנבואה וקרבה לה' שאף אחד אינו יכול להטיל בה ספק.

על כך אומרת התורה: " והיה פי ראשו בתוכו, שפה יהיה לפיו סביב כמעשה אורג, כפי תחרא יהיה לו לא יִקָרֵעַ." כלומר, אף אחד אינו יכול לקרוע את כנף בגדו של הכהן הגדול הנמצא בקודש הקודשים ולהראות על ידי כך שיש מקום להטלת ספק בנבואה ובנוכחות ה'. ואולי לא מקרה הוא שבתיאור המעיל מופיעות המלים פה ושפה, מלים הקשורות באופן ישיר לנבואה ובמיוחד לנבואת משה:

"כי כבד פה וכבד לשון אנכי… מי שם פה לאדם… ואנכי אהיה עם פיך… ושמת את הדברים בפיו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו… הוא יהיה לך לפה" (שמות ד:יא-טז), "ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שם ו:יב).

בתקוה שהדברים יתקבלו על דעת המקום ועל דעת הקרואים, אחתום בתפלה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

Leave a comment